ההכרות הראשונה שלי עם בית החולים הנסן הייתה כילדה בכתה ב'. בשבת, בדרכנו לבקר קרובת משפחה במושבה הגרמנית, היינו יורדים ברחוב התלול והצר, בין בית מנהל הבנק (שנהרס בשנות ה-70) לבין חומת בית החולים. היינו מקפידים שלא להיצמד לחומה שבראשה היו מפוזרים שברי זכוכית. לא זכור לי פתח או שער כלשהו.

הפעם הראשונה שבה נכנסתי פנימה הייתה באביב 1988. החלפתי את האח הראשי שעמד לצאת לגמלאות והגעתי לראיון עבודה עם מנהל בית החולים. כשנכנסתי דרך שער הברזל הירוק מרח' מרכוס (שער הכניסה הראשי מרח' גדליהו אלון היה נעול במשך שנים רבות) הרגשתי שאני נכנסת לעולם אחר, לשמורת טבע. הוקסמתי מהשקט ומהאווירה המיוחדת ששררה בו. זה היה תחילתו של מסע מרתק שנמשך עד היום שבמהלכו נחשפתי ונשאבתי לסיפור ירושלמי מיוחד.

בתוך המבנה הישן שנראה כלקוח ממקום אחר, נדמה היה שהזמן עמד מלכת. הקשתות, רוחב הפרוזדורים, והאור שחדר מבעד לחלונות הגדולים… החולים היו ברובם קשישים, דיירים קבועים שהכירו זה את זה במשך שנים ולמדו לחיות יחד, זה היה ביתם. כאן  היו מוגנים ולא היו צריכים להסביר לאיש מה הביא אותם לגור בבית החולים הנסן. סדר היום הקבוע והנינוח הופרע לעתים רחוקות. ארוחת בקר,החלפת חבישות, ארוחת צהרים וארוחת ערב.

בשעות היום נשמעו קולות שונים ברחבי הבנין; קולות של שיחה בין אחות לחולה בשעת החלפת התחבושות, דיונים בעניני דיומא בין ראובן, רחמים ושלמה הממתינים על הספסל במסדרון לפני המרפאה, ריב בין עובדות המטבח, קריאות נהג שהביא אספקה… משעות אחר הצהרים כשהעובדים הלכו לביתם, השתרר שקט. רב החולים התרכזו בחדר האכל, ולאחר שהעובדת התורנית חלקה את ארוחת הערב לכל אחד בפינתו, התפזרו כל אחד לחדרו לשנת הלילה.

במהלך השנים, רב החולים עזבו  וחזרו לבתיהם, אחדים נפטרו, ורק עבור מספר קטן של חולים המשיך המקום להיות ביתם היחיד. בשנת 2000 החליטו במשרד הבריאות להעביר את החולים שנותרו לבתי אבות בירושלים, הצוות צומצם ופעילות המרפאה התקימה בשעות היום של ששת ימי המעשה בלבד.  הלב נחמץ על כך שאנשים שזה היה ביתם במשך עשרות שנים, נאלצים לעת זקנה לעבור ולהתרגל למקום אחר.

בתקופה זו מצאתי את עצמי מסתובבת במסדרונות המרתף ובעליות הגג ,ופותחת חדרים נעולים שהכרתי וכאלה שמעולם לא בקרתי בהם. התחלתי לאסוף חפצים ומסמכים והרגשתי שאני מסתובבת במקום שיש בו סיפור שמעולם לא סופר, וצריך לספר אותו. אילו הקירות יכלו לדבר……

יוזמות נדלן שונות הדאיגו את כל מי שהיה קשור למקום, והרגשתי שצריך לעשות מעשה כדי שישמר.

אט אט פתחנו את המקום לצבור שהיה סקרן ומפוחד כאחד. אפשרנו לאמנים בודדים לעבוד בו ,וקיימנו מספר תערוכות בחללים הריקים. כשהשתתפנו ב"בתים מבפנים" הראשון בירושלים ב-2007, תור הממתינים להכנס לבנין הגיע עד לתיאטרון ירושלים.

ב-2009 החליט משרד הבריאות לפנות גם את המרפאה מבלי שהיתה תכנית לגבי עתידו.

הרגשתי שהגיע הזמן להקים תערוכה שתספר את תולדותיו ולהזמין את הציבור להכנס ולהכיר אותו. לפתיחת התערוכה באפריל 2009 הגיעו מאות אנשים נרגשים, חלקם גדלו בסביבתו ומעולם לא העיזו להכנס פנימה. בין הבאים היה גם ראש העיריה ניר ברקת שלבקשתו העבירה הממשלה את המתחם מידי הקרן הקיימת לישראל לידי העירייה לכבוד יום ירושלים.

במהלך זה הסתיים פרק שכלל בתוכו סיפור אנושי מרתק על חמלה ואהבת אדם, על רב-תרבותיות, אמונה וסבלנות, מסירות ותקוה. התערוכה ההיסטורית מרמזת למה שהיה, אך הספור המלא עדין מחכה.

צילומים: רוני כנעני