בתערוכה ״מאייר ומעצב נכנסים לבר״ יוצגו קטעים נבחרים מרפרטואר ההומור הישראלי דרך עיניהם של מעצבים מתחומים שונים. לרגל פתיחת התערוכה, שוחחנו עם כמה מהאמנים המשתתפים בתערוכה ושמענו מהם על תהליך היצירה ועל האופן שבו ההומור משתלב בעבודה של כל אחד מהם.

משתתפים:

סטודיו מג'נטה

אורי סאמט – ראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר.

יובל עציוני –  מעצבת ויוצרת בטקסטיל כבר שנים רבות. בעבר עבדה כמעצבת בתעשיית הטקסטיל הישראלית. בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ומלמדת בה כיום.

רן סלפק – סטודנט שנה רביעית בבצלאל.

אריאל לאביאן – מעצב וצורף עכשווי, בעל תואר ראשון ושני בעיצוב מבצלאל, מרצה במחלקת צורפות ואופנה.

קובי סיבוני – פועל בסטודיו עצמאי לאמנות ועיצוב בחוט ברזל. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל.

דניאלה זילברשטיין-אסל – צורפת ומעצבת. בעלת סטודיו לצורפות, מתמחית בשחזור תכשיטים עתיקים.

ענת גולן – בוגרת בהצטיינות של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. מעצבת פעילה בשדה הצורפות העכשווית. יוצרת תכשיטים ,חפצים ויודאיקה עכשווית. מלמדת כיום במחלקה לצורפות בבצלאל ובמכללת 'אמן' (השלוחה החרדית של בצלאל). זכתה במספר פרסים לעיצוב מצטיין ומציגה בתערוכות בארץ ובעולם.

 לאיזה קטע הומוריסטי מתייחסת העבודה? למה בחרת דווקא בקטע זה?
סטודיו מג'נטה: ״העבודה מתייחסת למילות השיר ׳גברת עם סלים׳ שכתבה חיה שנהב. בשיר, ה׳גברת׳ תופסת את כל המושבים באוטובוס עם כמות מרובה של סלים. בחנו מצבים של משקלים שונים בין הגברת, הקניות והסל. עבורנו, סל השוק הפשוט הוא גיבור השיר, אייקוני ומזוהה עם שוק מחנה יהודה שבירושלים. בתהליך העבודה קיבל הסל את כל כובד המשקל ונוצרו אובייקטים העומדים בפני עצמם״.

אורי: ״העבודה מתייחסת למשפט האיקוני שנאמר על ידי טל ברודי אחרי נצחון גביע אירופה בכדורסל (1977): ׳אנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט-בהכל!׳, וכן בחיקויים ההומוריסטיים שבאו אחריו.

יובל: ״העבודה מתייחסת לקטע מספרו של יאיר גרבוז – ׳פריז תל-אביב משם לכאן ומכאן לשם׳ (1996). הספר יצא לאור בשנה שנסעתי לעיתים תכופות לפריז כמעצבת סריגים. טסתי לשם כדי לבקר בתערוכות חוטים ובדים, להתעדכן בתחזיות אופנה, לחרוש חלונות ראווה ולספוג בעיר ה(מ)אורות את הטרנדים החשובים באותו זמן״.

 

רן: ״העבודה ׳סבונים׳ מתייחסת לבדיחה: שני יהודים רבים במקלחות במחנה ריכוז. האחד זרק על השני סבון. אמר היהודי השני: ׳היי, בלי לערב הורים׳. הומור שחור העוסק בשואה נתפס פעמים רבות כמבזה ומשפיל. הומור זה מעצם היותו הומור שחור לא נצמד לכללי הפוליטקלי קורקט ועקב כך נמצא מתחת לפני השטח, באנדרגראונד. בחרתי להתייחס בעבודתי לבדיחה זו מפני שלדעתי הומור מסוג זה לגיטימי למרות היותו טאבו. זוהי דרך התמודדות עם נושאים אשר אין הנפש יכולה להכיל. למעשה הומור שחור העוסק בשואה הוא חלק אינטגרלי מההומור הישראלי״.

אריאל: ״הטקסט בו בחרתי, הוא בעצם הסצנה האהובה עליי מתוך הסרט ׳צארלי וחצי׳"

קובי: ״העבודה מתייחסת למערכון המכונית המגוייסת של הגשש החיוור. העבודה משלבת שני מערכונים: ׳המכונית המגוייסת׳ ו-׳המוסך׳ של הגשש החיוור. המשפט המוביל שלי: ׳סע לשלום חביבי, המפתחות בפנים׳. ציטוט חשוב מהמערכון "המכונית המגוייסת: "היה מנוע? ודאי שהיה מנוע, זה אוטו עם מנוע…" האיור שלי כולל בתוכו ייצוג גרפי בשפה עיצובית, מעין שרטוט טכני כמעט של הסיטואציה. בנוסף לפרטים הטכניים שמופיעים באיור, ישנה יד היוצאת מגג המכונית ומייצגת את ה׳שלום׳ שבמשפט הנבחר. זהו ייצוג של פסל דו מימדי מחוט ברזל של יד שבניתי בעבר״.

דניאלה: ״יצרתי אובייקט המתכתב עם מושג ׳הפרימוס׳ – מושג בסלנג הקיבוצי מתקופת הקמת הקיבוצים בארץ שלפני קום המדינה בשנות השלושים של המאה הקודמת. ה׳פרימוסים׳ (רווק/ה), כונו כך משום שהם שוכנו באהל יחד עם זוג, מעין צלע שלישית/מטרד/׳מחזיק הנר׳. הסיבה הרשמית לשיכון המשותף היא חוסר מקום, אך הסיבה הנסתרת נבעה מרצון להפריע לזוג ובכך לגרום לצמצום הילודה בין חברי החברים. כמובן שהתוצאה הייתה אחרת לגמרי״.

ענת: העבודה שלי 'מקרה עין' מתייחסת למערכון 'ציונה והעין המקולקלת' של שייקה אופיר ז"ל. המערכון נכתב כמחווה לפועלו של דר' טיכו, רופא העיניים המיתולוגי של ירושלים וכהוקרה לאנה אשתו, על תרומתם הרבה לתושבי העיר. הוא הוצג במקור בטקס חנוכת 'בית אנה טיכו' כשלוחה של מוזיאון ישראל בשנות ה-60. בחרתי במערכון זה, ראשית כי הטקסט עוסק במוטיב ה'עין', סמל שאני חוקרתי ביצירתי בשנים האחרונות. שנית, כיוון שפסטיבל 'אאוטליין' מתרחש במוקדים שונים בירושלים, חיפשתי מערכון בעל אפיון מקומי -ירושלמי. ולסיום, זוהי שנת ה-30 לפטירתו של שייקה אופיר, אחד מענקי ההומור הישראלי וחשתי שזוהי הזדמנות לחלוק לו ולכישרונו כבוד."

 איך נראה תהליך היצירה? מבחירת הנושא, דרך ההתאמה לדיספילינה הרלוונטית ועד ליצירה הסופית.

סטודיו מג'נטה: ״תהליך יצירת העבודה נולד מפירוק המרכיבים של השיר, ובחירה באלמנט ההומוריסטי שקרץ לנו. הסל שנבחר פורק לחלקים והורכב מחדש ללא שימוש בחומרים נוספים מלבד הסל עצמו. כמות הסלים גדלה עם התהליך, כמו ריבוי הסלים בשיר, המשתלטים על המרחב של כולם״.

אורי: ״אני מתייחס לדבריו של טל ברודי עצמו, אבל בהקשר עכשוויי ושואל האם אנחנו עדיין על המפה? והאם בהתאם לאופי התנהלות המדינה ונציגיה הנוכחיים בכנסת, גם נישאר על המפה הבינלאומית. אין הכוונה בספורט (שעל זה בכלל אין על מה לדבר) אלא יותר בהקשר של חינוך, תרבות וחברה. אני מתייחס לדבריו של ברודי כאמירה שיש לבחון שוב ושוב. אולי עכשיו בראי הזמן, כעבור 40 שנה (1977), כדאי לשאול את השאלה הזו שוב. לעתים כשמתבוננים בנבחרינו שאמורים לייצג אותנו בעולם, הדברים נראים יותר כפרודיה מאשר כמשהו רציני״.

יובל: ״כמו שהתפרקה תעשיית הטקסטיל בארץ, כך התפרק הג'ינס ממעמדו כייצוג לכמיהה מקומית לחו"ל והפך בעולם גלובלי לייצוג לאנונימיות יומיומית בינלאומית בלתי מחייבת. כך גם מתפרקת אהבתם של הישראלים הצעירים בפאריז ושיחתם העצובה נופלת על אזנו האירונית של יאיר גרבוז: מאוהב בפאריז ומתגעגע לתל אביב. כך גם אני פירקתי לגורמים שני זוגות מכנסי ג'ינס בלויים של נער ונערה (ילדי שבגרו) וחיברתי אותם מחדש בחוטי כותנה לבנים וחוטי פשתן מחוספסים. החיבור מחדש מגלה פריסה סימטרית המאזכרת צורות איקוניות, גוף או לבוש״.

רן: ״ברגע שהוצג לי נושא התערוכה עלה בראשי הרעיון לעבודה. זה לא מאפיין את תהליך היצירה שלי בדרך כלל, אך במקרה זה הרעיון צץ ללא מחשבות והתחבטויות. הרעיון פשוט עלה מעצמו. לאחר מכן התחלתי ביצירת תבניות לאיברים שונים בגופי. בשלב הבא יצרתי מודלים מגבס. למודלים הנבחרים יצרתי תבניות סיליקון. לתבניות הסיליקון יצקתי סבון גולמי, פיגמנטים וחומרי בישום״.

אריאל: ״כשפנו אלי להשתתף בתערוכה, מיד חשבתי על הסצנה הזאת. צורפות היא בעצם צורת ה"איור" שלי ולכן החיבור היה מיידי. ליצירה הסופית קדמו סקיצות רבות הן ברישום והן בחומר, התהליך היה מאוד מהנה כי חזרתי לראות את הסצנה שוב ושוב״.

קובי: ״שמעתי על התערוכה ומיד התחלתי להריץ בראש מערכונים וקטעים שאני מכיר. אני ממש אוהב הומור וצחוק. אני מכיר אינספור קטעים הומוריסטיים מכל הסוגים ולכן לא היה קל לבחור. בסופו של דבר בחרתי בקטעים הללו של הגשש החיוור. הפן התלת מימדי שבעבודתי בא לייצג חלקי רכב שכביכול הוצאו מהרכב המדובר במערכון. אלו מעין שרטוטים תלת מימדיים בחוט ברזל של חלקי רכב מאיזור החיבור לגלגל הקדמי. הם תלויים באוויר בצורת מובייל המשייט בחלל. הם מחוץ לרכב במקום לא טבעי להם. החלק הדו מימדי בעבודה משלב בתוכו ציטוט מהמערכון: "המוסך". הציטוט: "סע לשלום, המפתחות בפנים"… בשני הקטעים ישנו רכב מקורקע ובעל הרכב אובד עצות מול שני "חאפרים" שאומרים לו שהכל בסדר״.

דניאלה: ״נחשפתי למושג ׳הפרימוס׳ לפני שנים מעטות כשהחלטנו להפוך לחברי קיבוץ. המידע נתפס בעייני כאבסורדי ומצחיק גם יחד, מקרה שהתקיים רק בארץ. ייצוג הפרימוס בעבודתי: אוהל עשוי מתכת (פליז) וחוט כותנה לבנה שזור בו, חלק מהחוט אדום. אוהל המתכת יציב, נצחי, מקובע עם חוטים לקרקע ומחוזק בתפרים שאמורים לחבר אותו. דווקא בחיבורים אלה השתלב חוט אדום ופורעני, שמפר את האיזון והחיבור של האוהל על חלקיו ושל הקיבוע שלו לקרקע וליציבותו״.

ענת: "העין מסמלת באופן מסורתי נשמה, שער בין פנים וחוץ, תקשורת והשגחה עליונה. כאשר מוציאים את ה'עין' מהקשרה היא עשויה לייצר תחושת אי נוחות, חדירה לפרטיות ואף לעורר דחייה. בעבודתי לתערוכה, חיפשתי את הגבול הדק שבין אובייקט מושך ו"יפה"- לבין המוזר והמשעשע. שרשרת הכסף עשויה בעבודת צורפות מסורתית ומשובצת בעיני בובה שמעפעפות עם תנועת הגוף, כך שהתכשיט מתעורר לחיים ומשתנה תוך כדי תנועה."

מה המקום של הומור בעיצוב בעבודות אחרות שלך?   

סטודיו מג'נטה: ״ההומור מלווה ונוכח בדינמיקה של הסטודיו. חלק מהאובייקטים שנוצרים כאן, קשורים להומור ומדברים הומור״.

יובל: ״לרוב אני רצינית ולא מצחיקה. שמחתי להזדמנות להביט בהומור על עולם הבד והבגד. אולי באירוניה על כמיהתנו לטרנדים, לאופנה, על המקומי הנחשב למחוספס ועל המרוחק הנחשב יותר, מעודן יותר, או נדיר״.

רן: ״עד כה להומור לא היה הרבה מקום בעבודות שלי. נהפוך הוא, העבודות שלי עסקו בנושאים רציניים וקודרים. עבודה זו עוסקת בהומור, אך למעשה הומור זה עוסק בנושא רציני וקודר לא פחות מנושאי עבודותי הקודמות״.

אריאל: ״האמת שבאופן טבעי אין כמעט הומר בעבודתי. במקרה יצא שגם בתערוכה הנוכחית וגם בתערוכה נוספת שאני מציג בה במסגרת הבינאלה לאומנות יהודית "צחוק הגורל" הנושא היה משולב בהומור״.

קובי: ״להומור יש חלק מאוד רציני ומשמעותי בעבודות שלי לאורך השנים. אני נוהג לשלב הומור ושמחה בהרבה מעבודותי. זה בא לידי ביטוי בצורה, צבע ובתחושה הכללית שהאובייקטים שאני יוצר משדרים לצופה״.

דניאלה: ״בעבודותיי, ההומור מופיע לרב בין השורות, במינונים קטנים״.

ענת: "שפת העיצוב, לתפיסתי, היא שפה המורכבת 'ממילים ואותיות' של אלמנטים חזותיים (צורה, צבע, חומר, טקסטורות וכו') ותפקידו של המעצב הוא לגבש משפט בעל משמעות שלמה ומדוייקת במידת האפשר. על כן הומור, במינון הנכון, יכול לתבל את השפה ולהעשיר אותה ואף לחדור מתחת לפני השטח ולהעביר מסרים וביקורת מן הדלת האחורית. השימוש בהומור בעבודות שלי מאפשר לי לייצר מתח בין אלמנטים שונים וליישב סתירות המתקיימות בו זמנית באותו אובייקט."

התערוכה "מאייר ומעצב נכנסים לבר" מציגה בבית הנסן בתאריכים 19-26/10/17, במסגרת פסטיבל 'אאוטליין – איור ומילים בירושלים'. הכניסה חופשית.

צילום: עודד אנטמן.