לרגל התערוכה "הפיקניק האחרון" שוחחנו עם ארבע משתתפות הרזידנסי באקדמיה של העכשווי, במרכז לאמנות ומחקר מעמותה בבית הנסן, ושמענו מהן על התכנית הייחודית.
משתתפות:
שחף דקל, אמנית רב תחומית ויוצרת סדרת הרשת הדוקומנטרית י(ו)צרים. מציגה בתערוכה את "ניסוי מאפו" – מיצב אינטראקטיבי בשיתוף עם ערן הדס.
לילך דקל-אבנרי, בימאית ודרמטורגית והמנהלת האמנותית של קבוצת הפרפורמנס פאתוס-מאתוס ופסטיבל מדרום. במסגרת התערוכה במעמותה יצרה את העבודה 'אובייקט למחשבה צלולה'.
שלי רנן קוריס, אמנית וידאו דאנס ודוקו, חיה ויוצרת בירושלים. יצרה את העבודה ׳שכנות׳ (ניסוי #3 ניסוי #4) במסגרת התערוכה.
רננה אלדור, אמנית, חיה ויוצרת בירושלים, נעה בין אנימציה, וידאו, מיצב ופרפורמנס. בתערוכה מציגה את העבודה ׳פעולה חוזרת׳ המשלבת מיצב ופרפורמנס.
ניסוי מאפו – מיצב אינטראקטיבי, 2017. שחף דקל וערן הדס.
למה הגעתן לתכנית?
שחף: הגעתי לרזידנסי לעבוד על פרויקט חדש שיצרתי עם ערן הדס ואותו אני מציגה. מיצב אינטראקטיבי ׳ניסוי מאפו׳. הגשתי הצעה לפרויקט שאני רוצה לעבוד עליו. העבודה נעשתה במהלך הרזידנסי, בשיחות והתייעצויות עם האמנים ולאה ודיאגו ובמקביל העבודה המשותפת עם ערן הדס.
לילך: הגעתי לתוכנית בכדי לקחת חלק במרחב יצירתי מעורר השראה, ומסגרת של מפגשים עם אמנים ממדיות שונות, ולנהל דיאלוג על הפרוייקט הקרוב של הקבוצה שלי המתעסק, במילה אחת בעדות, בשתי מילים: במשפט אייכמן. בסופו של דבר העבודה שנוצרה בתהליך מאד הושפעה מהתהליך עצמו ומהחלל בו עבדנו והפכה לישות ניסיונית עצמאית.
רננה: אני ירושלמית במקור, עוד זוכרת מילדות את בית הנסן כבניין נטוש בלב חורשת הכלניות. העשייה של לאה ודיאגו סיקרנה אותי והפעלתנות שלהם היא ללא ספק מקור השראה. חיפשתי בית ופלטפורמה ליצירה ולדיאלוג אמנותי עכשווי.
מתוך: שכנות / ניסוי #3, מיצב וידאו/אודיו, 05:54 דקות. שלי רנן קוריס
איך בעצם עובדים כל אחד על פרויקט משלו, אבל גם יחד?
שחף: נפגשנו בכל יום שלישי לשיחה, התייעצות, הרצאות וכו'. כל אחד עובד עם עצמו או השותפים שלו במהלך הזמן הזה ומידי פעם מעדכן את הקבוצה ומתייעץ.
לילך: משתפים במחשבות, בעבודות ובתהליך ושומעים תגובות של האחרים ומגיבים לתגובות, ולעיתים מתייעצים עם מי שיש לו את הידע הנחוץ לך.
איך נראו ימי שלישי שלכן?
שחף: כל שלישי בבוקר התחלנו בפיקניק משותף בחצר המהממת של בית הנסן ושיחה. זאת הסיבה שקראנו לתערוכה ׳הפיקניק האחרון׳. רצינו ליצר את אותה אוירה בפתיחה בפיקניק קהילתי.
שלי: היינו מתיישבות לארוחת בוקר משותפת וכיפית, ואז פונות לעבודה שלעתים כוללת מפגש עם איש/אשת רוח שמהווה השראה ליצירה ולשיח עמיתים.
לילך: היו לנו מפגשים מעוררי השראה עם הרבנית רוחמה וייס, גלית חאסן רוקם ופסח סלבוסקי, ואני רוצה להוסיף שלשם התערוכה יש כמובן קונוטציות נוספות שמאד התאימו לנו, לעבודות. אני בטוחה שיש לכל אחד קונוטציות אישיות שלו והמשותפות יהיו למשל שהשם משחק עם המיתוס והיצירה ״הסעודה האחרונה״, מצביע על סוף/חורבן ודיסטופיה.
אובייקט למחשבה צלולה – אירוע פרפורמטיבי. לילך דקל-אבנרי | פרפורמרים יוצרים: אלי שויינפלד, כרמל ברנע | אמנית שותפה: קרן כץ.
מה החוויה הכי חזקה שלקחתן אתכן מהשנה הזו?
שלי: ליצור מתוך המשפחה, ללא פילטרים במקום שיש בו בדיקה כנה של נושאים שלא היו אף פעם נוחים לבדיקה מקרוב.
שחף: עבורי להיות שוב במסגרת כזאת שמאפשרת דיאלוג פתוח עם קולגות, תמיכה ורצון טוב היה מרענן. לצאת מהחיים ולעלות לירושלים כל יום שלישי, לדבר ולהקשיב. לאה ודיאגו מעוררי השראה כאנשים וכיוצרים ובזכותם נוצרה אוירה משפחתית נעימה, מכבדת וגם מאתגרת.
שלי: אין ספק שהדיאלוג עם יוצרים ובוודאי עם לאה ודיאגו היה מחזק, מרענן ויצר דרייב יצירתי שנשמר גם עכשיו.
לילך: לא פשוט לכמת 9 חודשים לחוויה אחת. זה כמו הריון זה עובר שלבים ומשתנה ומורכב מכל כך הרבה פרטים. מאד מתחברת למה ששחף אומרת: השותפים לרזדנסי, לאה ודייגו המהממים, העובדה ששחף, אחותי הקטנה, היתה גם חלק והנוכחות של שתינו הייתה מאד חזקה עבורנו, ונהגנו להמשיך את זה הלאה, וכמה המקום שבו אתה עובד משמעותי, והאוויר בירושלים… כמה עוצמתית העיר הזו. אבל אולי הכי חזק היה עבורי החופש ״לשחק ולהשתגע״. לא לנהל, לא להיות אחראית על ולהוביל את, אלא פשוט להיות וליצור.
רננה: השיח האמנותי הקבוצתי היה המשמעותי ביותר עבורי. להיות חלק מקבוצה חושבת ומעמיקה. הרגשתי הרבה חופש והנאה מהאפשרות לחשיבה אסוציאטיבית ופתוחה לצד פיתוח של תהליכי יצירה אישיים.
פעולה חוזרת, מיצב – פרפורמנס, 2017. קנבס, חוטים, צבע אקרילי, מכונת תפירה וארבעה מיקרופונים. רננה אלדור | ייעוץ סאונד: ליאור פינסקי
האם הפרוייקטים שלכן היו דומים לתכנון הראשוני או שהתהליך שעברתן הוביל לשינוי או כיוונים אחרים?
שחף: ההצעה היא נקודת פתיחה ומשם מתחיל מחקר שכל אחד עושה עם עצמו והדיאלוגים עוזרים להתמקד ולבדוק דברים מול אנשים אחרים.
לילך: אצלי כאמור הקשר מאד התרחק. שאלת חקר הפרפורמטיביות של העדות נותרה היהלום הצרוף אבל העבודה הספציפית שיצרתי כאן לא היתה נוצרת לולא הרזדנסי הזה.
שלי: הפרויקט שלי עבר שינוי שיצר התמקדות גבוהה יותר במישורים האישיים/משפחתיים שמנסים לבדוק ולהסתכל החוצה אל הסביבה הקרובה, כאשר נקודת הפתיחה התרכזה בשכונת אבו תור כמקור למחקר. כל אחת ואחד מאתנו הביט ונכנס אל מרחב היצירה שלו/ה באופן שונה.
בתיאור התערוכה מצוין שכל עבודה עומדת בפני עצמה, אבל שיש קשר בין העבודות. איך אתן רואות את הקשר הזה?
לילך: הקשר? נראה לי שואה ותקומה. אבל אצלי לא תעבור שיחה בלי שאזכיר את השואה. חורבן. חורבן בעיני הוא הקשר גם אם יש עבודות שנדמה שהן נלחמות או מחזירות פייט להרס.
שלי: אני חושבת שכל אחד/ת מאיתנו יצא לבדוק מקום שקשור להגדרה של זהות.
פיקניק בתחילת כל מפגש. צילום: שחף דקל
סדרת העבודות ב"פיקניק האחרון" כוללת תוצרים סופיים או שלבים שונים בתהליכי עבודתם של האמנים שהשתתפו בתוכנית הרזידנסי של האקדמיה של העכשווי על-שם ז'ואו דלגדו בשנת 2017. התערוכה מציגה בבית הנסן עד ה-25/10/17.
מציגים בתערוכה: שחף דקל בשיתוף ערן הדס, יואב פיש, רננה אלדור , סיגל יונה, שלי רנן קוריס, ליאור פינסקי , לילך דקל אבנרי , נעמי סלני, שיר שושן.