Hansen | הנסן

הרומן בצעדים סומים על פני האדמה (1976 [1968]) מאת לייב רוכמן, סופר יהודי יליד פולין שהתיישב בירושלים וכתב ביידיש, מספר את סיפורו של ניצול שואה יהודי המשוטט בערי אירופה החרבות לאחר המלחמה והוזה מקומות ופנים מוכרים שאליהם הוא מתגעגע. התערוכה, ששמה לקוח משם ספרו של רוכמן, מהדהדת את הגישה ההיברידית שלו לזיכרון, טראומה ומקום וכוללת סרטים קצרים, עבודות וידיאו וצילומים שנוצרו בישראל בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים, תקופה שבה הופיעו בזירה הישראלית אמנות מיצג, אמנות גוף ווידיאו ארט. בניסויים בתוך מדיומים אלו מצאו אמנים ישראליים צעירים דרכים חדשות לבטא את הפרפורמטיביות של הזיכרון. בעבודות, שהן בו זמנית שירה, לחשים והזיות, הזיכרון הוא גם פעולה וגם מצב תודעתי; הוא בעיקר הליכה בעקבות דימויים שמתפרקים ומשנים צורה. דרך עבודות אלו מבטאים אמני התערוכה את החוויה המורכבת של קונפליקטים במקום (כאן ושם), בזמן (עכשיו ואז) ובין העצמי לאחרים – שיבושים בלתי נמנעים בתודעה.

התערוכה מציגה צילומים (חיים מאור, יהושע נוישטיין, ג'ורג'ט בלייה וג'ררד מרקס, דב אור נר ויוכבד וינפלד) ודימויים נעים ומחברת בין ז'אנרים שונים, כמו קולנוע ניסיוני ווידיאו ארט (אברהם אילת, גדעון גכטמן, חיים מאור), קולנוע דוקומנטרי (דוד פרלוב) וסרטי אנימציה (יורם ואלינה גרוס). וידיאו ארט, מדיום שהופיע רק אז באמנות הישראלית, הוא בשביל אמנים אלה לא כלי תיעוד פשוט ולא "המדיום הפוסטמודרני פר אקסלנס" (פרדריק ג'יימסון), אלא שפה חזותית של החלום, הזיכרון והתודעה. הם אינם מתאימים את עצמם לקודים של הזיכרון הקולקטיבי או לדרכים פוזיטיביסטיות של התבוננות בהיסטוריה ובזהות, אלא משתמשים בפרקטיקות אלטרנטיביות, אישיות ולעיתים רעועות, של התייחסות לזיכרון ולטראומה.

רבות מהעבודות בתערוכה הן תמונות או סרטונים המתעדים מיצגים, שאת רובם ביצעו האמנים עצמם. האמנים משתמשים בהם בגוף ככלי לשחזר או להחיות את מה שנדמה שהוא בלתי נראה או שנעלם. עבודות אלו הן ביטויים אוונגרדיים וניסיוניים של גילום זיכרון טראומטי בגוף, ובכך הן מקדימות בשני עשורים כמעט את הטיפול הפוסטמודרני בזיכרון השואה בזירת הווידיאו ארט הישראלית של שנות התשעים. התערוכה מדגישה את העימותים הבלתי נמנעים בין טראומות משותפות, כגון השואה ומלחמת יום הכיפורים, לסוגיות זהות ומגדר ולחוויות האישיות של האמניות האמנים.