Hansen | הנסן

בתערוכה החדשה של עידו גוברין – אמן בין תחומי, מלחין ומרצה לאמנות ותרבות חזותית החי ופועל בקנדה,  יוצגו מיצבים במדיה מעורבת; סאונד, מיצב והדפס.

ההגירה לסביבה שונה הציפה בעבודותיו עיסוק במושגים כשיבה, מקום, וירושה תרבותית. נדמה כי עבודותיו של גוברין מבקשות לייצר שפה חזותית העוסקת בטקסט, בשפה העברית, בעזרת בניה של קולאז'ים ומיצבים בחומרים משתנים, בצבעי מונו-כרום המזכירים זיכרונות, שאריות, מפות ועתיקות. החומרים שגוברין משתמש בהם מספרים על חוויות של גלות, מרחק, שיבה וגעגוע. הקולות הפיזיים הבוקעים מחלל התצוגה מתאחדים לקול זעקה. המתח השרוי במיצבים עומד על הפער בין ריחוק וקרבה, סאונד וחומר, פרגמנט ושלם. בתערוכותיו הקודמות יצר גוברין סדרות שעסקו במסעות חזותיים פיזיים ואינטלקטואלים אחר סיפורים היסטוריים וביוגרפים השזורים במשפחתו. עבודותיו מהוות תמיד ראיה למסלול ולדרך שמסמנת מעברים בין העולם המנטלי לגאוגרפי האישי של האמן.

יצירתו של גוברין מעלה עולמות של זיכרונות, הרהורים וסיפורים הצפים במרחב משותף יחד עם מלמול, המהום ומנגינה. האסתטיקה העדינה בה הוא בוחר לגלם את רעיונותיו – דפי מחברת הנושאים כתב יד אישי כלשהו, בדים רכים, מצע של שעוות דבורים, שרף ופיסות תחרה – מכמינה סודות הנלחשים דרך רמקולים. עבודותיו, העוברות בין שדות סאונד ודימוי ויזואלי, קוראות להקשיב דרכן למרחבים של עולמות תודעתיים ומנטלים. נוסטלגיה ושאלות של שיבה אל העבר או אל מקום נחשף הן בלב עבודתו של גוברין.שאלות על הפער בין מקום שננטש לבין המקום ההווה מעלות כאב ותהייה.

חלל התערוכה נצבע בצבעי צהוב-חום ומזכיר מראה עתיק, תצלום ישן או מערה שנחשפה בחפירה ארכאולוגית. צלילים מתכתיים עולים מן העבודות (או שמא מן הקירות או מהרצפה), אניגמטיים כמו שפת חיות, קוראים לצופה להתקרב ולפצח את ההקשרים בין הפרגמנטים השונים המתאחדים למיצבים אלו.

מידע על "הופעת תיאוריה" כאן