Hansen | הנסן

השולחן הגדוש לעייפה ב״פייק פוד״ שולח אותי למיליוני הארוחות שנקטעו ברגע אחד. הרגע שבו תושבי הבית – ילדים, זקנים, נשים וגברים – השאירו הכול מאחוריהם ונסו בבהלה כדי להציל את חייהם. אפשר שכעבור זמן קצר חזרו והשלימו את הסעודה, אפשר שזה הזיכרון האחרון מביתם שנהרס, ואפשר שהכובש נכנס לבית, טעם מן המטעמים, מקצתם אהב, מקצתם זרק בגועל, ולעיתים בחר להתגורר בבית בִּמקום בעליו המקוריים.

בתחילה ראובן פיסל עוגיות מבית אימא באלג׳יריה. הן היו דומות כל כך למקור, שהתחשק לאכול אותן. עבודת השחזור הייתה טבולה בהומור, בני המשפחה הוזמנו לחלוק הערות וזיכרונות קולינריים, לקחת חלק פעיל במעין מחקר בארכיונֵי המשפחה המורחבת.  בילדותו אהב ראובן לשבת ליד אימו ולהתבונן בה אופה, מבשלת ומטגנת תוך כדי פטפוט איתה. מבלי דעת הוא ספג את תנועות ידיה, את המקצבים, את נעיצת המזלג בבצק או את צביטתו לשם יצירת טקסטורות, את הרידוד וקריצת הצורות ואת כל מה שקשור לאומנות הקראפט במטבח. אני זוכרת שבפעמים הראשונות שראיתי את בני משפחתו של ראובן נהנים מהעוגיות מעשה ידיה של אימו, ממש כעסתי – איך הם יכולים לאכול את היופי הזה שהושקעו בו שעות עבודה, כאילו הם אוכלים ביסקוויט של "אֹסם".