Hansen | הנסן

ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות. הייתה בתחילת המאה ה-19 עיר מוזנחת ונידחת בשליטת האימפריה העות'מאנית. פעילותן האינטנסיבית של המעצמות האירופיות באזור במהלך המאה ה-19 והתחרות ביניהן על השליטה בו הביאו להקמת מוסדות רבים ומגוונים, שהשפיעו על חיי הדת, התרבות, החינוך, הכלכלה והבריאות בעיר. האוכלוסייה המקומית, שזכתה עד אז לרפואה עממית בלבד, החלה ליהנות מטיפול רפואי מודרני במוסדות שהקימו נתיני המעצמות האירופיות. מאמצע המאה ה-19 הוקמו בירושלים 19 בתי חולים, וביניהם בית המחסה הראשון לחולי צרעת, שנוסד ב-1867 בידי הכנסייה הפרוטסטנטית המשותפת בירושלים.

הברונית הגרמנייה אוגוסטה קפנברינק אשרדן שביקרה בירושלים עם בעלה, הזדעזעה ממראה הקבצנים חולי הצרעת בשערי העיר והחליטה להקים עבורם בית מחסה. בכספי התרומות שאספה הברונית באירופה רכש ועד מטעם הכנסייה הפרוטסטנטית המשותפת בירושלים מגרש באזור ברכת ממילא.

בית המחסה שנבנה על מגרש זה נחנך בטקס חגיגי. הקבצנים בשערי העיר הוזמנו לחסות במקום וליהנות ללא תשלום מקורת גג, מזון, ביגוד וטיפול רפואי. אבל רק בודדים נענו להזמנה; מרביתם, שהיו מוסלמים, חששו מאובדן עצמאותם ומניסיונות להמיר את דתם. הכנסייה המורבית, שצברה ניסיון בטיפול בחולי צרעת בדרום אפריקה, נענתה לקריאת הברונית לשלוח לבית המחסה אב בית, שיטפל בחולי הצרעת בארץ הקודש.

השלטונות העות'מאנים של ירושלים רצו להרחיק את הקבצנים שנותרו בשערי העיר. הם בנו מבנה בביר איוב ליד כפר השילוח והכריחו את הקבצנים להיכנס אליו. הקבצנים נדרשו לשלם דמי כניסה, לא ניתן להם טיפול רפואי והוקצבו להם לחם ומים בלבד. רבים מתוכם ניסו שוב ושוב להתקבל לבית המחסה הפרוטסטנטי, אבל לא עמדו בתנאי המשמעת ששררו בו ונשלחו חזרה לביר איוב. עד שנות ה-30 של המאה ה-20 שימש בית המחסה כתובת לאלה מהם שנזקקו לאוכל, בגדים וטיפול רפואי ולמקלט עבור נשים שהוכו בידי בעליהן.

הכנסייה המורבית קיבלה אחריות מלאה ובעלות על בית המחסה. הגידול במספר חולי הצרעת והקירבה לקבצנים בשער יפו הובילו להחלטה לבנות בית מחסה גדול יותר המרוחק מחומות העיר, על אדמות כרם, שהיה בבעלות הכנסייה המורבית מ-1874.

הכנסייה המורבית נוסדה ב-1457 ככנסייה פרוטסטנטית עצמאית במורביה, חבל ארץ בצ'כיה של ימינו. היא הוקמה בידי ממשיכי דרכו של יאן הוס, ממבשרי הרפורמציה, וכונתה "ברית האחים". חבריה סבלו מרדיפות ומשום כך נפוצו באירופה ושמרו על אמונתם בסתר. ב-1722 קיבלה קבוצה של פליטים רשות להתיישב בסקסוניה שבגרמניה, שם חידשו את פעילות הכנסייה וקראו לה על שם ארץ מוצאם – מורביה. בהתיישבות החדשה, "הרנהוט", התפתחה קהילה בעלת מערכת חברתית ודתית ייחודית, שבראשה מועצת זקנים. היא הושתתה על טוהר מידות, אחריות הדדית, עמל כפיים וצניעות; חבריה כונו "אחים" ו"אחיות" והתחנכו בהפרדה מגדרית לפני הנישואים. ברוח זו הוקמו קהילות נוספות בארצות רבות. הכנסייה המורבית הייתה הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שהחלה בפעילות מיסיונרית ברחבי העולם כבר ב-1732. בימינו מונה הכנסייה כמיליון חברים ברחבי העולם.

התקיים טקס הנחת אבן הפינה של בית המחסה "עזרת ישו".
בית המחסה החדש, "עזרת ישו", שכונה בפי כול "בית המצורעים", תוכנן בידי האדריכל הגרמני קונרד שיק.

בשנה זו התקיים טקס חנוכת בית המחסה החדש "עזרת ישו" בנוכחות המושל העות'מאני של ירושלים ונציגי הקהילות השונות בעיר.  

בית המחסה לחולי צרעת, היחיד מסוגו במזרח-התיכון, היה מוסד פרטי והתבסס על תרומות של ידידי הכנסייה המורבית ברחבי העולם. הוא נחשב למוסד מתקדם ולספינת הדגל של הכנסייה המורבית, ושימש מודל להקמת מוסדות דומים בעולם.

אוכלוסיית בית המחסה – חולים ואנשי צוות – מנתה בדרך כלל בין 30 ל- 50 איש. החולים היו מקרב כל שכבות האוכלוסייה, שני-שלישים מהם גברים, והשאר – נשים וילדים בני גילים שונים. החולים היו ברובם ערבים מוסלמים, מיעוטם נוצרים מקהילות שונות, וכמה יהודים בודדים. בית המחסה התנהל על פי כללים ברורים: אשפוז מרצון, הפרדה בין גברים לנשים וציות לאנשי הצוות. 

צוות המוסד כלל את אב הבית והאחיות שהגיעו מגרמניה והתגוררו במקום, רופא שביקר במוסד פעם בשבוע וכוחות עזר מקומיים. אנשי הצוות דאגו במסירות ובחמלה לרווחתם של החולים, שסבלו ממחלה שנחשבה לחשוכת מרפא, תוך התמודדות עם תנאים פיזיים קשים ופערים דתיים ותרבותיים ניכרים. בכל בוקר התקיימה התכנסות בחדר התפילה, אבל משום קשיי השפה והחשש מהטפה דתית, רק מעטים מהחולים השתתפו בה. כאשר מונה לבית המחסה כהן דת דובר ערבית, מספר המשתתפים בהתכנסות עלה, ולמרות זאת מספר המרות הדת היה קטן. 

אחות דיאקונסה ראשונה הגיעה לבית המחסה ב-1874 כדי לעזור לאב הבית לטפל בחולים. בין השנים 1952-1880 הגיעו לבית המחסה כ-50 אחיות, כולן בוגרות מוסד הדיאקונסות "אמאוס" של הכנסייה המורבית בגרמניה, שהתנדבו לשרת בירושלים. לאחר שגדל מספר החולים, החלו האחיות למלא תפקידים נוספים במוסד. מאז 1908 ניהלה האחות הראשית, בעזרתן של שלוש עד חמש אחיות, את בית המחסה, שכלל גם בית הארחה במבנה שהוקם ב-1909 ממערב למבנה המרכזי.  

*מוסד הדיאקונסות: במהלך המאה ה-19 הוקמו באירופה מוסדות פרוטסטנטיים להכשרה מקצועית בתנאי פנימייה של נשים לא נשואות. הן זכו בביטחון כלכלי ובתמורה שירתו בתחומי החינוך והסיעוד ברחבי העולם בניסיון להפיץ את אמונתן. 

בית המחסה התנהל כמשק אוטרקי, שמספק לעצמו חלק ניכר מצרכיו. ארבעה בורות מים נכרו במקום, ניטעו עצי פרי, נשתלו ירקות והוקם משק חי. העסקת החולים הייתה חלק מתהליך הריפוי וסייעה לאחזקת המוסד. החולים שאבו מים, עזרו בעבודות הניקיון והכביסה, בתחזוקת המבנים, בטיפול בגן ובבעלי החיים.

בניגוד לדעה הרווחת, בית המחסה לא היה מוסד סגור: החולים, שרובם אושפזו לתקופות ארוכות, הורשו לצאת ממנו ובני משפחה הורשו לבקר בו. אנשי הצוות השתדלו להשרות בבית המחסה תחושה של בית. בשעות הפנאי שיחקו החולים במשחקי כדור, הטיסו עפיפונים, ניגנו וקראו בכתבי הקודש. ימי ההולדת של האחיות נחגגו עם החולים, למסיבות חג המולד הוזמנו אורחים וחולקו מתנות אישיות לחולים. ב-1896, עם קבלת תרומה מיוחדת לשם כך, נסעו החולים ואנשי הצוות ברכבת ליפו לטיול ראשון בן כמה ימים מחוץ לעיר, ומאז טיילו מדי שנה בשנה – לים המלח, לעמק הירדן או לחברון. 

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה ירושלים תחת שלטון צבאי, לאחר שהאימפריה העות'מאנית הצטרפה ל"מדינות המרכז" (גרמניה וקיסרות אוסטרו-הונגריה), והקשר של העיר עם "מדינות ההסכמה" (בריטניה, צרפת, איטליה ורוסיה) נותק לחלוטין. המשק החקלאי בבית המחסה חוסל, בעיר כולה הורגש מחסור חמור במזומנים, במזון ובדלק, חומות בית המחסה נהרסו ומסילת רכבת הונחה בשטחים שבבעלותו. מאז מלחמת העולם הראשונה, עבר ניהול בית המחסה מהנהלה המרכזית של הכנסייה המורבית בגרמניה לידי הנהלת הפרובינציה הבריטית בפיקוח הועד המקומי של חברי הכנסייה הלותרנית בירושלים. ב1917 כבשו הבריטים את ירושלים והחלה תקופת המנדט הבריטי. בתקופה זו, עלה בהדרגה מספר החולים היהודים בבית המחסה. הרב אריה לוין דאג להם לאוכל כשר ונציגי הוועד הלאומי ביקרו אותם. מאז 1929, כשהחלו התקריות האלימות בין ערבים ליהודים בירושלים, הורגש המתח גם בבית המחסה.        

עם הכרזת המלחמה בין מדינות הציר (גרמניה, איטליה ויפן) לבעלות הברית (בריטניה, ארה"ב, צרפת ורוסיה), הפכו האחיות הגרמניות בבית המחסה לנתינות ארץ אויב. הן לא גורשו מהארץ כמו רוב הנתינים הגרמנים אך הוטל עליהן עוצר. באישור הבריטים, בית המחסה היה למקום מפגש ותפילה לגרמנים נוספים שנותרו בירושלים. המוסד סבל ממחסור חמור באנשי צוות וממצוקה כספית ונעזר במתנדבים כדי להמשיך בפעילותו.

במלחמת השחרור, במהלך הקרבות הקשים באזור, נפגע בית המחסה מיריות. הנהלת הכנסייה אפשרה לאחיות להחליט, האם להישאר במוסד או לעזוב אותו. הן בחרו להישאר ותלו את סמל הצלב האדום בכניסה לבית המחסה כדי להתריע מפני פגיעה בו. כשעברה השכונה לידי כוחות ההגנה, עזבו רוב החולים הערבים וחלק מאנשי הצוות את בית המחסה. 

בעקבות הקשיים התקציביים המתמשכים, ההתקדמות בטיפול התרופתי במחלת הצרעת וההתמודדות עם מספר הולך וגדל של חולים יהודים, הכנסייה המורבית החליטה למכור את כל המתחם לקרן הקיימת לישראל.

לאחר מכירת המתחם לקק"ל הועבר בית המחסה לאחריות משרד הבריאות הישראלי ושמו הוסב ל"בית החולים הממשלתי ע"ש הנסן". הצוות האירופי הוחלף בצוות של משרד הבריאות, והניהול הרפואי עבר לידי מחלקת עור של בית החולים הדסה, שהיה מעורב בפעילות בית המחסה כבר משנות ה-30 של המאה ה-20.  גלי העלייה לישראל הביאו לגידול במספר החולים היהודים, בוצעו שינויים במבנה והוקם בית כנסת ששירת את החולים עד שנת 2000.

במהלך השנים שוחררו רוב דיירי בית החולים לבתיהם, וחולים חדשים טופלו במרפאה. בשנת 2000 החליט משרד הבריאות להפסיק את האשפוז בבית החולים, וארבעת הדיירים האחרונים הועברו לבתי אבות בירושלים. 

בכך תמה פעילותו של המוסד הייחודי שלאורך כ- 130 שנה העניק טיפול מסור לאוכלוסיה מגוונת, מתוך חמלה וכבוד לאדם באשר הוא.

נפתחה לראשונה במתחם, התערוכה ההיסטורית "מאחורי החומה", אשר גוללה את סיפורו של בית המחסה למצורעים. ב"יום ירושלים" באותה שנה, לבקשת ראש עיריית ירושלים דאז, החליטה ממשלת ישראל להעביר את המתחם לידי העירייה לצורך הקמת מרכז תרבות ציבורי. הרשות לפיתוח ירושלים הופקדה על ביצוע התוכנית. 

תהליך שיקום ושימור המבנה בוצע בידי חברת "רן וולף". התהליך בוצע בהתאם לתוכניות הבניין המקוריות של המבנה, תוך ניסיון לשימור מחמיר של אופיו המקורי. 

בית הנסן נפתח כמרכז תרבות לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה.