Hansen | הנסן

וּשנִי תולעת ואֵזֹב

בר דביר רחמים

אוצרת: מורן סולמירסקי נועם

פתיחה: 14.22020
נעילה: 7.3.2020

איסורים חלים על הגוף החולה. הגבולות מיטשטשים וגוף האדם הופך לחפץ דומם, לדבר בין דברים. שכבות עור חיצוניות מתקלפות בגוף ההולך ונאכל, ההופך לצל. העולם הבריא אינו מאמין בצל. אנו חומקים ומאמינים כי הוא שקרי ואשלייתי – אנו מרחיקים את החולה המזכיר לנו את המוות הלא נודע. התריסים המוגפים וקירות האבן העבים מכסים ורומזים על תאוות כמוסות וחיים הכרוכים בהריסת הגוף הנקי ההופך למלוכלך, לאסור המופרש מן המערכת ומנודה ממנה.

בבית המרוחק בו נמצאים השוליים המזוהמים שוכן האובייקט, מכוסה בתכריכים לבנים המקלים על כאבי גופו וליבו שעדיין פועם. המחלה מתפשטת לכל עבר. מראה העובש כמראה הנגע החתוך והפצוע עליו הבריאים מטפסים, מציצים אל שערי האסור, אל פנים הגוף למקום נסתר – תהום פעורה בין המקום הגלוי, הגוף החי ובין המקום הנסתר, פצע החולה. אל המקום הזה יגיעו רק חוצי גבולות: המשוגעים, המכושפים או המתים.    

בר דביר רחמים מהרהרת מחדש על מעשה הציור. הציירת מורידה את הציור מטה, אל הרצפה, מקום אליו היא מבקשת להיכנס לשאול ולצייר מתוכו. העבודה נולדה מתוך רצפת האבן ששימשה את בית המחסה לחולי הצרעת, בית הנסן בירושלים. הקרקע נעה תחתינו למעלה, שכבות של זכרונות מוסתרים מתערבבים עם חומר הציור והחלל ההופכים לאחד. דביר רחמים מציירת את מה שהוטבע וקפא בבית, אך הציור-מאובן שלה משתנה ללא הרף. היא מתערבת ומזינה אותו כפעולה מתמשכת, היא מצביעה על ההשתנות של הציור כסימן לחיים – הציור אף פעם לא נשלם וממשיך לבלוע לתוכו את פעולות גופה של הציירת המייצרת סימנים של קילוף וזליגה של החומר ושל הזמן הנאגר בחלל.